כתר הקורונה

כמה קשה  להישאל שאלות, במיוחד כאשר אין לנו תשובות ברורות:

"כמה זמן זה ימשך?!"

מתי נוכל לחזור ללימודים?

מתי נוכל לבקר את הסבים?

האם גם אנחנו נהיה חולים?

האם יהיו עוד ועוד וריאנטים של הוירוס?

כשיש לנו בליינד דייט עם העתיד לבוא, כמו רופאים בבתי החולים שחייבים לדאוג לחולים, גם הורים אינם יכולים להיות אדישים, בידיהם החיים של ילדיהם.

 

אין לנו הרבה שליטה על האווירה מסביב, על שיגידו חברים, פוליטיקאים ובני משפחה, על שחברות התקשורת יגדירו כאג'נדה היומית,אך כהורים, יש לנו שליטה אך ורק על מה ומי אנו מסכימים להכניס הביתה.

כפי שבתי חולים צריכים לשמור על החולים מפני מתקפה בקטריאלית ולהקפיד על ניקיון וחיטוי, גם אנו בבתים שלנו נדרשים לשמור על ניקוי וחיטוי מנטלי מפני מידע שבעיקר מפחיד, אינו מספק תשובות ומרעיל את האווירה של כולנו.

 

לילדים במיוחד,  אין שליטה על מה שנכנס הביתה. 

אך לאמיתו של דבר ילדים חיים כך תמיד.

עם מעט שליטה על האווירה סביב, חוסר הבנה של המשאבים של הבית ולאן יוקדשו, על אמא או אבא שיחליטו לטייל השבת, לריב בשבת או להכין חמין. ילדים אינם בעלי המאה והם יודעים זאת. 

יודעים שהשליטה שלהם על שיקרה ביום שלהם מוגבל. 

בכל עת, הורים מודעים מנסים לייצר אווירה בטוחה ובה הרגלים צפויים, לו"ז קבוע, ארוחות בריאות. אלא שבתקופה זו, הדבר נעשה להם קשה יותר ויותר ללא משאבי ריענון וטעינה רגילים.

 

כפי הנראה, הילדים והמתבגרים שלנו חיים בחוסר ודאות בדרגות שלא חוו מעולם, מכיוון שהוריהם חיים בחוסר ודאות בדרגות שרובם לא חוו מעולם. החברות שהושפעו הכי הרבה מהמהפיכה הטכנולוגית חיות בדרגות חוסר וודאות שלא חווה מאז שנת סוף דצמבר 1999, אז  היה פחד שהכל יקרוס. אבל בשעה- 00:1 ב- 1/1/2000, יכלו להירגע ולדעת שהסיוט נגמר. העולם לא חרב.

 

איך נעזור לילדים שלנו לעבור את התקופה הזו ללא צלקות קשות ועמוקות? אני מאמינה שהדרך הטובה ביותר היא לנסות להפסיק לספק תשובות שאין לנו. להפסיק לנסות לעקוב אחרי המספרים והחדשות השעתיות. 

לספר שגם לנו אין תשובות ולהאיר בפנס את הקושי הנוכחי. 

כן, כרגיל, לסייע לילדים לשתף ברגשות הפחד והחרדה שיש בהם. 

להחזיק ולערסל אותם יחד. 

לתת להם תחושה שזה בסדר לפחד כשמפחיד, לכאוב כשכואב, להתגעגע לחברים, להיות יחד בטוב וברע. לזהות מה נותן כוח, מה נותן שמחה, איזה מוסיקה עושה את מצב הרוח ההכי טוב ולדעת שהרגעים הטובים הם סיבה לחגיגה והטובים בפחות , אינם כישלון.

 

למה? כי שקרים מייצרים חוסר ביטחון. 

ילדים מרגישים הכל. גם אם הם אינם מספרים לנו זאת.

כי לדלג על הקושי ולהתכחש אליו מייצר חרדה.

כי לספר סיפור מלא חורים רק מייצר שאלות קשות נוספות.

אבל להחזיק יחד פחד, כאב ותיסכול, עדיף על פני להחזיק אותם לבד.

 

אני בעד שיחות שמשדרות שהחיים הם לא תמיד צפויים, שהכוח האמיתי לא טמון ביכולת להימנע מכשלים, אלא ביכולת לפתח גמישות ויצירתיות כשהכשלים מגיעים. 

לספר לילדים דברים שהפחידו אותנו בילדות וכיצד התגברנו עליהם.

לספר לילדים מה אנחנו אומרים לעצמנו שעוזר לנו עכשיו.

ובעיקר לשדר שאנחנו יכולים לקושי, ושלקושי, יש מקום בחיינו.

 

האנשים האומללים ביותר שפגשתי בעבודתי , הם אלה שבבתיהם מעולם לא ראו את הוריהם רבים. אלה שבילדותם, הוסתרו כל הקשיים מתחת לשטיח. האומללות שלהם נבעה מחוסר היכולת שלהם להתמודד עם הקשה,  אשר לפי תפיסתם,  לא אמור היה להיות שם מלכתחילה.

 

לעומתם, האנשים המרשימים והשמחים ביותר שפגשתי בעבודתי, הם אנשים שיודעים שחייהם היו רחוקים ממושלמים, אך הם אלה שיודעים להעריך את כוחותיהם, יודעים לשמוח במה שיש, יודעים להתמודד טוב, עם מצבים טובים פחות. כדאי שנפעל כך שלבסוף, כתר הקורונה שיונח על ראשם של ילדינו, יקשט את חייהם בהבנה עמוקה שהם התמודדו. שהם יכלו. ושהוריהם נתנו להם יד לאורך הדרך, כי בעת זו, זה היה ביטוי ממשי לאהבתם. .

 

דיאנה אידלמן-

יועצת משפחתית וזוגית

מוסמכת EFT

©2020 by Loveffective - Effective relationship tools by Diana Eidelman. Design:TALIADESIGN

  • fb
  • yt
  • loveffective אפקטיביות ביחסים, הדרכה איש