סיפור ישן-סידור חדש

לאחרונה הגיעו לחדר העבודה שלי, מספר “מרצים מרדנים” (פליזרים בלעז). א/נשים שפשוט נגמר להם הריצוי. חלקם אף הגיעו עם החלטה מגובשת לעזוב את בני זוגם/ן. אחד מהם אמר זאת כך:

"אם אשאר, בחיים לא אהיה אני. אני כל הזמן מוותר. אני לא חי כפי שאני רוצה, חושב או מאמין. כל כך הרבה זמן הסכמתי לדברים שלא היו לי טובים, שלא עשו לי טוב."

 

אכן, לאורך השנים, הם (הפליזרים) שיתפו פעולה עם תוכניות, פעילויות ואפילו טעמים באוכל, שלא נהנו מהם כלל, במטרה להיות בני זוג “טובים” נעימים ומשתפי-פעולה ומרב שהם עשו זאת, הם פשוט הלכו לאיבוד...בעיקר לעצמם.

 

פליזרים לרב אינם רואים דרך אחרת לשמור על מערכת היחסים. הם מרגישים שאם יביעו את רצונם או אם יגידו ”לא" _______(לא רוצה, לא בא לי, לא מתאים לי, לא טעים לי) בקול רם ובבהירות, הם ימצאו את עצמם ב"מלחמות מיותרות", מול הערות עוקצניות, או שלא יזכו כלל להתייחסות. לתחושתם, אין אופציה לדיאלוג אמיתי, אז עדיף לוותר.

game-over-5656173_640 best.jpg

"אני תמיד צריכה להבליג, אני לא רוצה להילחם. אני רוצה התחשבות, אבל זה לא מגיע. גם אם זה לא טעים לי, אני ממש צריכה לעשות סימפוזיון כדי שהוא ישמע אותי. אז אני אוכלת את הקדרה שהוא מבשל פעם בשבוע, עם הכורכום הזה שלו ...זה לא שווה מלחמה."

 

באופן אישי, אין לי דבר נגד כורכום (על שמיר אני לא מתה), אבל אני מכירה היטב את התנועה הזו:

להגיד "לא כל כך מתאים לי" או לחילופין, " זה לא כל כך נעים לי"  בחצי פה, לשמוע את ה- "אם זה ממש ממש חשוב לך, לא אכניס כורכום" ולהרגיש שלהיות גדולה ואוהבת באמת...זה לוותר. כי זה לא ממש ממש חשוב. זה לא עניין של חיים ומוות. "אין בעיה" את אומרת ואח"כ, מתמרמרת.

 

עבור חלקנו, להגיד בבירור ובקול רם את מה שאנו רוצים, זה דבר קשה ממש. עבור החלק השני, להגיד בבירור ובקול רם את מה שאנו רוצים, זה דבר ברור, פשוט וקל ואיננו יכולים להבין מדוע זה כל כך קשה לעשות דבר כל כך פשוט.

 

האם זה קשור באסרטיביות? לא בהכרח. אנשים יכולים להיות מאד אסרטיבים במקומות עבודה, ובמקומות אחרים בחייהם בהם ההיררכיה ברורה, אך במרחב האינטימי, לרב לחשוב שעדיף להם לוותר, לרצות. במיוחד כשהם חשים שהאלטרנטיבה תהיה מלחמה.

האמת העצובה היא שבמקרה הטוב, פליזרים ימשכו אליהם בני זוג אסרטיבים, אבל לעיתים קרובות ובאופן טבעי לחלוטין, הם נוטים למשוך אליהם בני זוג בעלי דפוסים נרקיסיסטיים או אגוצנטריים, או אנשים עם מצוקות וחוסר גבולות קשים.

הפליזר מתחשב באחר בכל פעולה, מחשבה, עשייה, קביעת לו"ז. במקצוע שלי מוצאים שלא פעם הם "ילדים הוריים", בשל הבית בו גדלו. בחלק גדול מהמקרים, הוריהם היו במצוקה פיסית, נפשית או כלכלית ואסור היה להם "לתפוס מקום", "להכביד", לרצות משהו לעצמם.

מן העבר השני, עומדים בני ובנות זוגם/ן. אלה שבכל פעולה, מחשבה, עשיה , קביעת לו"ז ...מתחשבים ראשית בעצמם. לרב היו להם הורים חזקים (אבל לא רומסים) שאיפשרו לילדיהם לגדול מבלי שיצטרכו לשמור עליהם או לדאוג להם. כילדים, היה להם מקום להיות במרכז, להיות במרכז הבמה וכל תפקידם היה להאיר בנוכחותם על העולם ולבקש את מה שהם רוצים. יחד עם זאת, מקור נוסף ושונה לחלוטין להתנהלות "עיוורת" לאחר, באה לפעמים ממקום של הישרדות, כאשר ילדים לומדים שאם לא ידאגו לעצמם, אף אחד לא ידאג להם. הם חייבים לחשוב בעיקר על עצמם, כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילם.  ההתנהלות שלהם היא מאין רפלקס הישרדותי.

הפליזרים המומים ומופתעים כל פעם מחדש כאשר הם מגלים שבני זוגן/ם אינם דומים להם. הם בחוויה ש”לא חושבים עלי כפי שאני חושבת עליו”, בתחושה שלא לוקחים אותם בחשבון, לא את מצבם הפיסי והנפשי, לא את הלו”ז שלהם, לא את ההעדפות שלהם.

man-5866638_640 2 heads gerd altmann.jpg

כשפליזר מנסה סוף סוף לבקש משהו הוא יגיד: ״הייתי רוצה שנבקר את הוריי בסוף השבוע״ או

"אני חושבת שאנחנו צריכים לקצץ בהוצאות" הם יציעו, לא יקבעו.

לרב, בני זוגם לא יגיבו בעוינות מוחצנת, הם פשוט יגידו: “יש לי הרבה עבודה בסוף השבוע הזה" או "בוא נדבר על זה אחר כך “ אבל לעולם  (באמת לעולם) לא יחזרו מיוזמתם לדון בנושא. הנושא יעלם ויתנדף בענן הרצונות החבויים של הפליזרים (שגם כך קשה להם לבקש דברים מלכתחילה).  

 

אם אנחנו מהזן השני, אנחנו פשוט מתנהגים כאילו הבקשה מעולם לא נאמרה. לעומת זאת , כשאנחנו נרצה משהו, אנחנו פשוט  נודיע: ”אמרתי לאמא שלי שנגיע בסוף השבוע הזה" או "למה קנית את זה. די. מצמצמים בהוצאות...”

מובן שבתחילת הדרך הזוגית, שני אלה ימשכו אחד לשני. הם משלימים זה את זו היטב. בשנים הראשונות זה ממש יעבוד להם טוב. כמו יד וכפפה...עד שלא.

עם הזמן, הפליזר ימרוד. לפעמים זה יקרה, בפתאומיות, ביום אחד לכאורה. מהצד השני, זה שיודע להציב את רצונותיו במרכז, ירגיש שכל הזמן מתמרמרים עליו והוא ימנע אט אט מאינטרקציות רגשיות. מאד מתיש להיות בני זוג של אנשם שאינם אומרים את מה שהם רוצים באמת. הפלונטר ביניהם יהיה בלתי נסבל וזה השלב בו זוגות רבים מגיעים לייעוץ זוגי (אלה שזה הנושא שלהם).

במערכות יחסים, יש קו דק מאוד בין "לעשות את מה שטוב לי" לבין להיות "עיוור או חירש" לחלוטין לבן/ת הזוג. יחד עם זאת, יש קו דק בין התגמשות לעבר השותף שלנו לחיים לבין התעלמות ומחיקה מוחלטת של עצמנו.

הבשורות הטובות הן שבייעוץ זוגי ודרך התבוננות משותפת על הדינמיקה והלופ שנוצר בין בני הזוג לאורך השנים, קיימת אופציה ללמידה משמעותית, התפתחות ושינוי. אופציה לצמיחה אישית והדדית. אופציה לאהוב ולהבין את עצמנו ואופציה לאהוב ולהבין את האחר.

מבחינתי, המטרה היא לממש בתוך הקשר את מי שאנחנו אוהבים להיות . הרי לכל קשר אליו נלך, ניקח את עצמנו, את הכאבים שלנו ואת הדפוסים שלנו, את האופן בו למדנו לאהוב. האתגר הוא להסכים להשתתף במפגש מסוג חדש להתבוננות אחרת על אותו הסיפור הישן.